שבוע 21- שבוע קאברים בקולומבוס

מוציאים לדרך את "שבוע קאברים" עם ערן, שמביא לנו פוסט על אלבום קאברים מופתי… ערן: מה זה קאבר טוב? האם זהו מתן פרשנות חדשה לגמרי לשיר, פירוק שלו למרכיבים הכי קטנים ואז בנייה מחדש? או שאולי דווקא ההפך, היכולת לשמור על "כוונת המשורר" מבלי לשנות יותר מדי, כמעין מחווה של כבוד? נדמה שהדעות בנושא חלוקות, ובכל מקרה מוזיקה זה לא מדע. בעיני, בכל אופן, הקאברים המעניינים ביותר הם אלו שנמצאים איפשהו באמצע: הם מכילים את טביעת האצבע של האמן המחדש, מבלי לאבד את הרוח המקורית בה השיר נכתב. קאבר טוב, כך נדמה, מגשר בהצלחה על כמה פערים: בין האמנים המבצעים, בין הסגנונות והעולמות שהם פועלים בתוכם, וכמובן – מגשר על הזמן שעבר, על כל המשמעויות והתמורות שהוא נושא איתו.
פטרישיה "פטי" סמית', ה"סנדקית" של הפאנק-רוק, "הרוקיסטית הראשונה", אינטלקטואלית, משוררת, עוכרת ישראל, ומה לא בעצם, תמיד הייתה קול מקורי וייחודי ברוקנרול. למרות היצירתיות העצומה שלה, סמית' השתעשעה ברעיון של אלבום קאברים מאז שנות השבעים בהן פרצה לתודעה, ולדבריה לאורך השנים הרכיבה אינספור רשימות של שירים שהייתה רוצה לכסות. אבל הפרויקט אף פעם לא יצא לפועל. סמית', שניסתה מדי פעם את כוחה בקאברים (זכורים לטובה בעיקר My Generation של "המי" ו-Gloria של ואן מוריסון) לאורך הקריירה שלה וראתה כי טוב, החליטה בשנת 2007 להוציא סופסוף אלבום קאברים באורך מלא. לאלבום קוראים Twelve, והוא מורכב, כמה מפתיע, מ-12 קאברים של סמית' לשירים של אחרים.
לאורך כל האלבום, סמית' מכוונת גבוה, גם בבחירת השירים וגם בביצועים: יש כאן ביטלס, רולינג סטונס, דילן, יאנג, הנדריקס, נירוונה ועוד כמה פנינים. היא לא ניסתה לחפור, לחקור ולמצוא שירים אבודים מעומק הקטלוג של כל אחד מהאמנים; היא לקחה שיר אחד, מייצג, מוכר ומצליח מאד בדרך כלל, והקליטה אותו בעצמה. זוהי פעולה שאפתנית, מכיוון שלקחת להיטים שחוקים מהקאנון של הרוקנרול ובאמת להגיד עליהם משהו, זה לא דבר קל. אבל נדמה שפטי סמית' היא אמנית שלא יכולה לטעות: הקול שלה כל כך ייחודי, עמוק ואותנטי, עד שאלבום ה"להיטים" לכאורה הזה הוא למעשה מלאכת מחשבת של מתן פרשנות חדשה לטקסטים תרבותיים שנדמה שנאמר עליהם כבר הכל, והוא משתלב נהדר במכלול היצירה שלה, כמעט כמו עוד אלבום אולפן מקורי משלה. סמית' הכניסה את טביעת הפאנק-רוק הבועט ואת סגנון השירה הבכייני-אך-סמכותי שלה לשירים שבמקור לקוחים מעולמות אחרים לגמרי, והתוצאה? מעוררת התפעלות…