שבוע 20- שבוע מתים בטרם עת

פוסט ראשון ל"שבוע מתים בטרם עת" ותומר כותב לנו על אחד ממקרי המוות הכי טראגיים בהיסטוריה של המוזיקה… תומר:
ג'ון וינסטון אונו לנון 8/12/80 – 9/10/40.
נרצח בפתח ביתו בדקוטה ניו-יורק על ידי דייויד מארק צ'אפמן. הרצח היה כה פתאומי, שהוא הוציא בבת אחת את כל העולם לרחובות, לבכות את מותו של אחד האמנים שהכי השפיעו ועוד ישפיעו על המוזיקה כפי שאנו מכירים אותה.
לפעמים כמות העשייה של אמן לא נתפסת ובמקרה של לנון היא ברורה לחלוטין. 13 אלבומים עם ה-"Beatles" ועוד 10 אלבומי אולפן (שלושה עוד בתקופת הביטלס ואחד שיצא אחרי הירצחו) ובואו לא ניכנס לכל שיתופי הפעולה, פרוייקטים, ספרים סרטים וכו'.
האלבום "Plastic Ono Band" הוא בעצם אלבום הסולו הראשון לאחר פירוק הלהקה, והאלבום האישי ביותר של הבחור. לנון הוציא את האלבום לאחר שסבל מדיכאון עמוק עקב פירוק הלהקה והקרע שנוצר ביחסים שלו עם פול מקרטני, ופנה לטיפול פסיכיאטרי בלוס אנג'לס. השיר הראשון כבר מבשר מה עומד להגיע- הקטע שנקרא "Mother" נפתח בצלצולי פעמונים איטיים וקצת מלחיצים, לנון לא משאיר מקום למחשבות ומדבר על הכל. המונולוג העצמי בשיר השני (Hold On) מציג איש מפוחד שנאחז בחוט השערה לפני הטירוף.
לא עוד חיפושית נחמדה – מחאה, אלוהים, אהבה, כאב, מוות. הכל נמצא שם עטוף יפה ומחכה. למרות שרוב האלבום עוסק במשהו ספציפי ששייך אך ורק ללנון, הגיוון בו הוא עצום. "God" מדהים ומתעצם כל פעם מחדש. "Well Well Well" לוקח אותך יחד עם הצרחות של לנון למקום הכי כואב שיש ויחד עם Look At Me שמגיע בדיוק כשחשבנו שהכל נרגע, המילים מראות לנו שטעינו והסכיזופרניה עדיין שם. יש באלבום הזה סוג של נוכחות בכל מילה ובכל תו. השאיבה פנימה לא מרפה לרגע ולמרות שקצת מפחיד ומסוכן, המגנוט הוא בלתי נמנע. מכאן והלאה המילים כבר לא משחקות תפקיד,כל מה שנותר זה ללחוץ פליי…

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0