שבוע 19- שבוע פסי-קול בקולומבוס

מתקרבים לסוף השבוע, והיום, פוסט אורח מצוין של שי על הפס-קול של אחת מסדרות הטלוויזיה הכי טובות שנוצרו… שי: מסי או רונאלדו? אבי רואד או סרג'נט פפר? תל-אביב או ירושלים?
כרגיל בשאלות מן הסוג הזה, התשובה ברורה לך מיד, אבל כשאתה בא לעשות השוואה מושכלת אתה מתבלבל. פתאום בחלוקה לקריטריונים וניקוד מפורט לכל סעיף התשובה נראית פחות ברורה.
זה המצב כשאתה בא להשוות בין שני המאסטרפיס'ז הבלתי מעורערים של הטלוויזיה – הסופרנוס והסמויה. התשובה המידית שלי תהיה – ניצחון מוחץ לסמויה. אם הייתי מפרק את ההשוואה לנקודות – זה היה נראה כמעט כמו תיקו. הדוגמה שלפנינו מראה שעדיף לסמוך על התשובה שקופצת לראש, ולא על זו המלומדת.
פסקול מול פסקול, כלומר דיסק מול דיסק, הסופרנוס לוקחת. יותר רגעים בסדרה נחקקו אצלי יחד עם השיר שלהם, ובכלל יש תחושה יותר מוזיקלית בסופרנוס. אבל פה מגיע הקטע המעניין – כשהסמויה כבר משתמשים במוזיקה כדי לספר סיפור, הם עושים את זה הכי טוב. ואני לא מדבר על שיר הפתיחה הגאוני בשילוב עריכה מדהימה של קטעים מהסדרה, וגם לא על מונטאז'י סיכום העונה שאפשר להרגיש בהם את ההשראה של הסופרנוס. הקטע הבא לקוח מהפרק הלפני אחרון של העונה השנייה, שמסתיים בשיר היווני העצובשמח –" "Efige Efige (עזבת אותי) של הזמר המופלא סטליוס קזנג'ידיס. במהלך השיר מתרחשת עלילה שיכולה הייתה למלא פרק שלם, והוא מתאים לקטע כולו כמו כפפה ליד. העלילה עוסקת ביחסים המסובכים בין המאפיונרים היוונים לבחור פולני בשם פרנק סובוטקה (ואמנע מכניסה לפרטים נוספים מפאת חשש לספויילרים). הבחירה בשיר יווני מאוד מתבקשת וקלישאתית, אבל זה כל הקסם של הסמויה – שימוש מושכל בקלישאות. השיר הוא שיר מיוחד במינו וכולל הרבה עליות וירידות, קטעים שבהם המוזיקה חזקה וצורמנית לצד רגעים שקטים. העלילה וקצב התקדמותה מותאמת לתבנית השיר בעריכה גאונית, והתוצאה היא אחד השיאים של סדרה בת חמש עונות שכולן מלאות בשיאים.
ועוד מילה על קזנג'ידיס, אליו התוודעתי בזכות הקטע – מדובר באחד מהגדולים שבזמרי יוון בכל הזמנים ובין להיטיו הרבים תוכלו למצוא כמה שירים שבגרסתם העברית נכנסו לפנתאון של המוזיקה הים תיכונית בארץ, למשל – "Ipraho" (אלינור של זוהר ארגוב).