שבוע 17- קולומבוס מגלה את סן פרנסיסקו

אז קודם כל, נקודת ציון חשובה בדרכו של מגלה הארצות, הגענו ל-400 חברים בקולומבוס!!! תודה לכל מי שתורם בכתיבה, וגם למי שתורם בקריאה, האזנה, תגובה ותמיכה. אני מקווה שאתם נהנים. ועכשיו, כמו בכל שישי, "שישי ובלוז" עם ערן, הפעם עם טוויסט… ערן: עשר שניות של האזנה. רובנו לא צריכים הרבה יותר מזה בשביל להחליט לאיזה סגנון שייך שיר שאנחנו שומעים, פלוס לתת כמה אבחנות פיקנטיות לגבי הז'אנר ותיאוריות לגבי מי ששומע סוג כזה של מוזיקה. ומה יותר טבעי ואנושי, באמת, מאשר לחלק לקטגוריות ולקבוצות?
יש להקות – לא רבות בכלל, כך נדמה – שיצאו נגד הנטייה הזאת שלנו להגדיר, לחלק, לסגור את הגבולות. להקות שכמו שאמרגן המוזיקה האגדי ביל גראהם אמר, הן "ז'אנר בפני עצמן". הגרייטפול דד היא, ככל הנראה, הדוגמה הטובה ביותר ללהקה כזאת. לאורך 30 שנות קיומה, אין סגנון מוזיקלי אמריקאי-שורשי אחד שהדד לא חקרה: ה-להקה של העידן הפסיכדלי, שהופיעה בוודסטוק עם הג'אמים ההזויים והאינסופיים שלה, עברה אחר כך לעשות קאנטרי ופולק והמשיכה עם רוקנרול ובלוז בסבנטיז – עשתה קצת מכל אחד מהסגנונות, אבל לא השתייכה בבירור לאף אחד מהם.
בהנהגת ג'רי "פאקינג" גרסיה, סטלן העל שהוא גם אחד מגיבורי הגיטרה הגדולים של המאה ה-20, ובגיבוי טונות של ל.ס.ד ומיליוני "Dead Heads" ברחבי ארה"ב והעולם, הדד היו כנראה המסע המוזיקלי הטוטאלי והאקלקטי ביותר במאה העשרים. חבורה של היפים שלא לקחו את עצמם יותר מדי ברצינות, אבל איכשהו כל מה שהם נגעו בו הפך לזהב.
אלבומי האולפן שלהם ניסו – והרבה פעמים גם הצליחו – לשחזר את האווירה על הבמה ואת תחושת החופש והאלתור שהחברים מסן פרנסיסקו כל כך רצו להעביר לעולם. בשנת 1970 הם הפסיקו לרגע לחקור ולחפור במעמקי התודעה, עצרו את הסוסים וחזרו אחורה לקאנטרי ולפולק. התוצאה הייתה "יופי אמריקאי", אלבום שכשמו כן הוא – עשרה שירים של עדינות ושל פשטות אמריקאית שורשית…