שבוע 16- שבוע חופש בקולומבוס

ספיישל "שישי ובלוז" עם ערן לשבוע חופש, "שישי ובלוז וחופש". אם אתם חושבים שהקונספט מעולה, חכו שתקראו את הפוסט… ערן: בשנת 1968, כשיצא האלבום הראשון של קרידנס קלירווטר ריבייבל ("תחיית מי האמונה המטוהרים"?), המגמה במוזיקה הפופולרית האמריקאית הייתה ללכת על המורכב, באחת משתי דרכים: בחוף המערבי פרחה הפסיכדליה ההיפית, עם ג'אמים של עשרות דקות, כלי נגינה לא שגרתיים וקולות מוזרים שרק מורדי יכול לסבול. בבריטניה ולאחר מכן גם בארה"ב התחילו לשלב מוזיקה קלאסית וג'אז ברוק, במה שנודע כהורתו של הרוק המתקדם (ימ"ש).
קרידנס עשתה לא את זה ולא את זה: ג'ון פוגרטי (המייסד, הגיטריסט המוביל, הזמר, כותב השירים, נגן המפוחית, המפיק והמעבד של האלבומים, ובעצם האבא והאמא של הלהקה) החליט שהוא לא הולך עם הזרם, וכמו גאון אמיתי, ייסד ז'אנר חדש, שלימים זכה לכינוי "רוק ביצות" (swamp rock). קרידנס לא הלכו קדימה, עם האבולוציה של המוזיקה, אלא חזרו הרבה אחורה. השירים בבסיסם הם קאנטרי ורוקנרול בסיסי שנותן בראש, כמובן בניחוח עז של בלוז, והתוצאה היא מוזיקה אמריקאית שורשית – כזו שיוצאת הישר מהביצות של לואיזיאנה ומיסיסיפי.
האלבום הרביעי של החברים מקליפורניה, Willy and the Poor Boys, הוא אולי הטוב ביותר שלהם. אחיו של ג'ון פוגרטי, טום, מנגן גיטרת קצב, הבס והתופים גם הם לא מזיקים, אבל על כולם מאפיל ג'ון, עם הקול העמוק והצרוד שלו שנדמה שהספיק להפוך לחלק מהדי.אנ.איי של הרוקנרול מאז, עם הגיטרה המחוספסת והרגשנית שלו, ובעיקר עם תחושת החופש, האנושיות והפשטות שהמוזיקה של קרידנס משדרת לכל כך הרבה מיליונים בעולם עד היום…

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0