שבוע 15- שבוע גאונים משוגעים בקולומבוס

היום יום רביעי, ואתם יודעים מה זה אומר, גם בשבוע גאונים משוגעים…"מורדי בא ברע"… מורדי:
"אנשים אומרים עליי שאין לי להיטים ושקשה לעבוד איתי, כאילו יש בזה משהו שלילי." (טום ווייטס)
עם קריירה עשירה ומלאה בכל טוב, החלטה על אלבום אחד שייצג את המהות של ווייטס בכלל לא פשוטה. ועם זאת, כשבחנתי את שלושת הדברים העיקריים שהפכו אותו לאיש שהוא היום, (הקול המחוספס, הטקסטים הגאוניים והאווירה האפלה שהוא משרה) החלטתי ששנת 92 היא מקום מצוין להתחלה.
כשכבר יש מאחוריו יותר משני עשורים של יצירה, משחרר הגאון פצצה שאף זיכתה אותו בפרס גראמי על האלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר לאותה שנה -"מכונת עצמות".
כבר מהעטיפה (שאותה אגב צילם ג'סי דילן, הבן של) ניתן להבין שגם הפעם לא יהיו שום הנחות. הנה הפרצוף של וייטס בשחור לבן, מאובזר במשקפיים הזויים ושאר תוספות, ומה הוא עושה.. אה, כמובן. נראה שהוא צורח שם, אבל מה בדיוק..?
טוב ששאלתם. הוא זועק את קולם של הקבורים באדמה.
את הייאוש מהסוף, שללא ספק יגיע אל כל אחד ואחד.
את הרצון לא להזדקן. הוא צועק על פחד, דחייה, אימה ושגעון.
לאורך הדרך המוזיקה משתנה, ועדיין יש חוט בלתי נראה שקושר יחד את כל החבילה, כך שלא משנה אם תשמעו עכשיו את Goin' Out West הפרוע, או את Black Wings השקט, האווירה שווייטס יצר תהיה שם בכל שבריר שניה, כדי להבטיח שהמוצר המוגמר ייצא מהודק, שלם, ועם כל הקצוות קשורים.
אני משוגע על כל-כך הרבה שירים באלבום, אבל בספינה אין מקום להכל, אז הנה 2 שיעשו את הספתח..