שבוע 14- שבוע אלבומי בכורה בקולומבוס

כשערן יוצא מ"שישי ובלוז" שלו כדי להביא לנו משהו באמצע שבוע, זה ברור שזה הולך להיות טוב. פוסט מעולה על אחד מאלבומי הבכורה שבאמת הקדימו את זמנם… ערן:
השנה היא 1969. הרוק המתקדם, ששאף לשלב ג'אז ומוזיקה קלאסית ברוק, מתחיל לקרום עור וגידים.

הפסיכדליה ההזייתית של דור הפרחים סוחפת מיליונים בעולם, והבלוז-רוק צובר תאוצה. בתוך התפאורה היצירתית והמגוונת להחריד הזו, מטורף אחד, ג'יימס אוסטרברג – שבדיוק החליף את שמו לאיגי פופ – מחליט להקים להקה ולקרוא לה "המוקיונים".
מוזיקלית, "הסטוג'ס" שלו אכן היו קצת מוקיונים. הם הושפעו מגראג' אמריקאי ומפסיכדליה, מבלוז-רוק ובעיקר מהוולווט אנדרגראונד והניסויים האוונגרדיים שלה במוזיקת רוק. רק שבניגוד לוולווט המתוחכמים, איגי והחברים הערסים שלו מדטרויט לא חיפשו כלום חוץ מלעשות בלאגן. הם לא חיפשו למצוא חן, ולא נשמעו כמו אף-אחד אחר בסביבה. העיקר אצלם היה מופעי הבמה האלימים: איגי נהג להופיע חצי ערום ולמרוח על עצמו דם או חמאת בוטנים (?) בהופעות. הוא היה קופץ לקהל, תוך שהוא צורח טקסטים פשוטים על סמים, סקס וייאוש קיומי, כשהוא מגובה בניסורי גיטרה בדיסטורשן לא הגיוני ובחטיבת קצב פרימיטיבית בעליל.
איכשהו מתוך הטירוף הכללי הזה, יצא דבר מדויק, מגובש, מסקרן ובעיקר מהפכני: אלבום הבכורה של הלהקה משנת 1969. למרות שלא ניסו להיות מתוחכמים או לחדש משהו, הסטוג'ס נחשבים לחלוצים מוזיקליים שהקדימו את זמנם בעשור לפחות: הם היו הראשונים לקלף מהרוק את השפעות ה-R&B המוקדמות שלו ובכך פתחו פתח לסגנונות קשוחים יותר, כמו הפאנק, הגראנג' והמטאל, להתקיים. מעבר לזה, הם הכניסו לרוק בצורה בלתי ניתנת להפרדה את הגסות והחוצפה שכל כך היו חסרות לו (כי כמה כבר אפשר לשמוע ש"כל מה שאתה צריך זה אהבה"?!), ובעיקר את תחושת השחרור והטירוף שכל כך מזוהה איתו. מגיע הרבה כבוד לאלבום שגילה לעולם חלוץ מוזיקלי דגול ואדם מטורף על כל הראש…

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0