שבוע 13- קולומבוס מגלה את לונדון

אז למען גילוי נאות, אני מודה ומתוודה שעד לפני כמה שנים לא הייתי חסיד של הסטונס. החזקתי במשך שנים בדעה קדומה (ושגויה) שהסטונס הם קצת מתלהמים מדי לטעמי, שיש הרבה כיף על חשבון יצירתיות. כל זה היה נכון עד שהכה בי הברק. אותו יום ששמעתי את "אצבעות דביקות", שהעמיד אותי על טעותי ובעקבותיו באה חפירה מבורכת בארכיון המתגלגל… "סטיקי פינגרס" הוא האלבום התשיעי של האבנים (והראשון עם מיק טיילור על הגיטרה במקום בריאן ג'ונס) והוא מסמן אולי את השיא של התקופה הכי יצירתית שלהם. להוציא את השיר הראשון, "Brown Sugar" שעוסק בעבדות ובסקס בין גזעי ואיבוד הבתולין?!, זהו אלבום שטבול בהמון סמים לכל האורך, גם בעיסוק בהם בטקסטים כמעט בכל בשירים וגם באווירה הכללית המוטרפת. זהו אלבום איטי יותר ממה שהסטונס היו רגילים להפיק, מלא בבלוז בשרני ונגיעות מבורכות של קאנטרי (לדוגמא "Wild Horses" שהוא בעצם בלדת קאנטרי שהפכה ללהיט ענק). "I Got The Blues" הוא ג'אגר עם הכי הרבה נשמה שאפשר, והרצף הטוב ממשיך עם חידוש ממכר ומפיל ל"Sister Morphine" של מריאן פיית'פול. כשהלשון כבר בחוץ מעונג, לשיר האחרון והנהדר מצטרפת תזמורת כלי מיתר, מתאימה כמו כפפה לבנה ליד שחורה ממאמץ. זהו אלבום גדול, מהעטיפה האדירה של אנדי וורהול (חבילה של בחור לחוצה בתוך ג'ינס, כשבמהדורה הראשונה הריץ'-רץ' היה נפתח ומאחוריו חתימתו של וורהול) ועד לתו האחרון. לא בכדי המגזין Q דירג אותו במקום ה-12 ברשימת האלבומים הבריטיים הטובים בכל הזמנים. פשוט לחצו פליי…

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0