שבוע 7- קולומבוס מגלה את קנדה

זה לא חידוש או גילוי מיוחד לספר לכם על ניל יאנג. אחד האמנים הגדולים והמשפיעים שעולם המוזיקה ראה, אמן שעדיין פועל בשיא הכוח, אמן שלא מפסיק להשתנות ולהתחדש ובדרך כלל גם משאיר עשן לכל המתחרים הצעירים שלו. אבל כששואלים אנשים על אלבומים של ניל יאנג, הם בדרך כלל ידברו מייד על "Harvest" המעולה או על "After The Gold Rush" המדהים או אולי אפילו על כמה אחרים, אבל יש אלבום שהייתי רוצה שיותר אנשים יכירו, "On The Beach" מ-1974. ב-1973 ניל יאנג סיים לכתוב אלבום קינה בשם "Tonight's The Night" (שהוקדש לחברו הטוב שמת ממנת יתר של הרואין) ויצא עם השירים מתוך האלבום לסיבוב הופעות. הקהל היה לרוב מאוכזב, המבקרים קטלו את השירים החדשים ו"רפרייז" (חברת התקליטים בה היה יאנג חתום) אפילו לא הסכימה להוציא את האלבום. יאנג, כעוס ועצבני, נכנס לאולפן והקליט את "On The Beach". אלבום שבו הוא נכנס בכל מי שעשה לו רע. במבקרים, באמרגן שלו, במוזיקאים הזחוחים שסבבו אותו ואפילו בכוכבים העשירים של לוס אנג'לס. זהו אלבום שבו כל שיר הוא יתד הנעוצה במקום אחר. חודרני, עוקצני ומדהים. אלבום שנשמע כאילו הוא לא מספיק מופק אבל דווקא בגלל החספוס הזה, הפשטות, הוא כל כך עוצמתי. בזמן יציאתו "On The Beach" לא מכר הרבה עותקים וכאילו נשכח בתוך הדיסקוגרפיה הענפה של יאנג (כשאפילו הוא לא הסכים להוציא אותו במהדורת דיסק עד 2003 בטענה שזה אלבום עצוב מדי) אבל היום הוא כבר נחשב לאחד הטובים של יאנג ואחד האלבומים המאתגרים של שנות ה-70. קלאסיקה!

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0