שבוע 6- קולומבוס מגלה את אירופה

מוציאים לדרך את שבוע "קולומבוס מגלה את אירופה" עם מורדי איש הפסיכדליה שלנו (ולא רק) עם פוסט שתרתי משמע, יפתח לכם ת'ראש:
"Cottonwoodhill is one of the trippiest records ever made, capturing the intensity of the peak LSD experience"
עד היום, מחשיבים את "קוטונוודהיל" לאלבום הכי טריפי שנעשה אי-פעם. ובצדק. בתוך מוזיקה מהפנטת ואינטנסיבית שלא דומה לשום דבר מסתתרים שברים רבים. שברי זכוכיות, שברי חלומות, זעקות לא ברורות של מי שאבדה לו הדרך ולא ימצא אותה לעולם. אי אפשר להאשים את אותה בחורה שממלמלת באלבום בפרנויה וסכיזופרניה, בגלל שהרקע למוזיקה הזאת היא עולם בפני עצמו. בשנות ה-60 גילו הרבה חבר'ה צעירים באירופה הקרה שכל מה שהם יודעים הוא שקר. אבא, שהיה מקריא להם סיפורים לפני השינה ומרגיע אותם שאין מפלצות בארון, ואמא שהיתה נושקת להם במצח כשחלו, היו למעשה שותפים לאירועים מזוויעים בחסות הנאצים. איך אפשר להכיל את העובדה שגדלת בבית של רוצחים? שברחובות בהם אתה דורך ספוג דם של אין-ספור נשים וילדים? כדי להתמודד עם מה שאין אפשרות להכיל, התפתח מנגנון הגנה קולקטיבי, שפרץ לתודעה בתור ז'אנר מוזר, הספייס רוק. מה שאפיין את הספייס רוק הוא רצון בלתי נשלט לחיות במימד אחר שבו דברים הם שונים, ושום דבר מהעולם הקיים לא נוגע בו. מרכיב דומיננטי בספייס רוק הוא שימוש אינטנסיבי באלקטרוניקה (גרמניה של שנות ה-60 וה-70 הינה מעצמה טכנולוגית). וזה היה מקום המפלט שלהם. מרחב מוזיקלי ששייך לחלל. על הרקע הזה צמחו קבוצות מוזיקליות מהפכניות שבחנו את גבולות המוזיקה, ולמעשה אותם ניסיונות מהווים את הבסיס לנויז שהגיע שנים אחרי. כמו אורגיה המונית, אותן להקות הפרו אחת את השנייה, וההשפעה שלהן התפזרה ברחבי אירופה. "בריינטיקט" הוא הרכב שספג את כל זה, ואלבום הבכורה שלו מתהדר בעטיפה פסיכדלית, ובתוכן קשה לעיכול. חברי הלהקה הגיעו מאיטליה, שווייץ וגרמניה, ויצרו אלבום בכורה שבשמיעה רציפה עלול לגרום לתופעות לוואי. לנו נשאר רק ללחוץ על הפליי, ללבוש את חליפת החלל ולעוף רחוק רחוק…