שבוע 5- קולומבוס מגלה דברים חדשים

מסורת חדשה נפתחת בקולומבוס, שישי ובלוז עם הרעב"מ (רבי ערן בלוז מאסטר) שיביא לכם כל שישי פוסט על משהו שעושה לו טוב על הנשמה וקשור לנושא השבועי של קולומבוס (או שלא, אני לא רוצה להתעסק עם מישהו שחי לפי החוקים של אלבמה). אז בואו נתחיל. ערן: סאני בוי וויליאמסון השני, שנולד בכלל בשם אלק מילר אי שם בתחילת המאה הקודמת, היה לאגדה מוזיקלית עוד בחייו. הסאונד שלו כל כך ייחודי, שלא צריך יותר משתי שניות כדי לזהות אותו, והוא נחשב לאחד מהחדשנים והמשפיעים באמני השיקגו בלוז.
אז מהו בעצם אותו סאונד של שיקגו שהבלוזיסטים האלה מרבים לקשקש עליו? ובכן, סאני היה חלק מחבורה של מוזיקאים שהיגרו באמצע המאה הקודמת מאזור דרום ארה"ב (בעיקר מיסיסיפי) צפונה לעיר שיקגו בחיפוש אחר הצלחה. מוזיקלית, מה שהם עשו זה לקחת את הבלוז הגס והמחוספס של הדלתא של המיסיסיפי, מוזיקה קשה לעיכול (ולהאזנה) של אמן מיוסר שצורח בקול צרוד את נשמתו ומכה על הגיטרת סלייד שלו, והפכו אותו ל"מודרני": דבר ראשון, הם חישמלו אותו. בנוסף, המפוחית הפכה לכלי דומיננטי במוזיקה, ונוספו גיטרה חשמלית, בס ותופים, ובמקרים רבים גם פסנתר. הסאונד, בשורה התחתונה, הפך לקליט יותר לאוזני המאזין הממוצע, והרבה אומרים שהוא הבסיס עליו צמחה מוזיקת הרוקנרול כעשור מאוחר יותר.
בכל מקרה, אנחנו כאן כדי לדבר על המוזיקה סאני בוי – שמחקרים מראים שהוא ככל הנראה אחד האנשים הכי מגניבים שאי פעם חיו. שימו לב בעיקר לאיך שהוא עושה אהבה עם המפוחית שלו (נחשב לאחד הגדולים אי פעם). הליריקס הם שירי אהבה-שנאה לאישה שלו, המוזיקה פשוטה וקליטה, והקול הצרוד שלו, שנוסף ללוק של העבד שחזר הרגע משדה הכותנה (זקן, כפוף, כמעט בלי שיניים) ולכריזמה בלתי הגיונית, הופכים את הבן אדם למה שהוא – אגדת בלוז. תהנו…

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0